החלום הישראלי ושברו 

בחלום הישראלי, ישנם שלושה שלבים. ככל שאנו מתבגרים, אנו מתקדמים בהם.
בשלב הראשון, אנחנו חשים בשותפות גורל עם המדינה. אנו מאמינים במיתוס הישראלי.
ביכולות, בתושייה, בהברקה הגאונית. אנחנו מצויים כאן למטרה ברורה. המדינה ואנחנו
מהווים ישות אחת. זוהי סיטואציה שבה כל הצדדים מרוויחים. אם אנחנו נתפתח ונפרח,
גם המדינה תפרח. וכנגד כל האיומים מסביבנו - הצבא יגן עלינו ביעילות.
מדובר באקסיומות. אין צורך להוכיח אותן. זה מובן מאליו. ללא פקפוק קל.
השלב הראשון התבסס על כך שאם נתקלת באירוע שאיננו הולם את האקסיומות שפורטו,
אזי המסקנה הייתה כי האירוע הוא בדיה, שמועה חסרת שחר, שאם יש בה צד שלילי
הרי שזה נובע מכך שלא כל הפרטים נודעו (מסיבות ביטחוניות כמובן).
אפשרות נוספת היא שלאיש המתאר את האירוע הלא מתאים יש אינטרס, אישי או תעמולתי,
לספר אותו לנו ללא קשר עם האמת.
בקצרה, יצרנו עבורנו בישראל עולם מושלם! מגונן וברור. תתפלאו, אבל הוא עדיין נחלתם
של לא מעט בחורים צעירים שעומדים להתגייס לצבא גם היום. קוראים לזה: תום הנעורים.
בשלב השני, נוצרת אצלנו תמיהה גדולה. בדרך כלל מתרחש שלב זה כתוצאה משורה של
אירועים שהצטברו בזיכרון שלנו וכתוצאה מהן מתבקשת מסקנה סותרת, שאיננה מתאימה
לשלב הראשון. האם יתכן שישראל תפתח במלחמה, כשהיא בלתי מוכנה? מה פתאום!
הייתכן שאויב הכולל כ-2,000 לוחמים יצליח לעמוד במלחמה גלויה ושוטפת מול צה"ל זמן
כה רב, וגם ילעג לו בגלוי באמצעי התקשורת הראשיים בשעת השיא? אין דבר כזה!
האם ייתכן שבמשך חודש ימים יתגלו המוני תקלות בהפעלת הצבא וארגון העורף? לא יתכן!
בטח חלמתם!
אינני מדבר על אלה שכועסים ומתלוננים על כל דבר שמתעכב או נעשה בצורה לא סבירה.
אני מדבר על ציבור גדול, שתקן לרוב, שנוהג לקבל בסבלנות את הסרבול הצבאי בחיוך
סלחני, את הבירוקרטיה כהכרח בל יגונה (ככה זה, הוא מסביר לעצמו), ואת האטימות של
השלטון כלפי האזרח עד לרמה מסוימת. זהו חלק מהמשחק שהוא מכיר. ממש לא חדש!
אבל הפעם יש מצב מפתיע שלא היה קודם. לפתע נקלע הציבור לאוסף סדרתי של תקלות
ושגיאות, שנוגעות לחייו האישיים, לרכושו ולביטחונו. זה יותר מדי מוזר. זה גם נמשך
זמן רב מדי. הציבור ממתין כעת שהשלטון יספק לו הסבר, יספר לו משהו מפתיע. משהו שלא
נודע עד כה שיקהה את תחושת הנזק. שיסביר "למה זה קרה" ו"מה הולכים לעשות כעת".
אבל דבר לא קורה. באופן תמוה ובלתי מוסבר בוחרת לה המנהיגות להישאר מאחורי הקלעים.
נותרת בדממת תקשורת. ראשי השלטון אינם מופיעים בקדמת הבמה ומסבירים. הם ממשיכים
בשגרת יומם כאילו דבר לא קרה. ובהיעדר מנהיגות והסבר המסקנה הבלתי נמנעת היא:
הסיפורים נכונים. אין כאן שום תחכום. מה שאתה רואה, זה בדיוק מה שיש. התמיהה הופכת
לתדהמה ולתחילתו של עלבון.
בשלב השלישי, מתחיל להתעורר השכל הישר. נוצרת ההתפכחות. חלק ניכר מאזרחי ישראל
למדו לחשוב באופן עצמאי. לעיתים אנו יותר מדי עצמאיים. אנחנו לא סובלים ואקום
בתחום המנהיגות כיוון שאצל כל אחד מאיתנו ישנה תחושה של ידע ברור ומפורט על "מה
צריך לעשות" "מי צריך לעשות" ו"מתי צריך לעשות". ואם המנהיגות נכשלה בסדרה של
דברים והיא לא מופיעה על מנת לסבר את האוזן ואיננה נוקטת במקצה שיפורים מיידי,
אזי האזרח הישראלי יעשה זאת במקומה.
כאן מתעוררת אצל רבים תחושה של הונאה. תחושה דומה לאדם שסיפרו לו על מוצר מעולה
בעל תכונות נפלאות שהוא עומד לרכוש, בבחירות של מרץ 2006, וכשפתח את העטיפה
המבטיחה, במהלך המלחמה ביולי 2006, גילה בפנים משהו אפור ועלוב ובלתי עונה על
ציפיותיו הבסיסיות.
חישבו נא על התזמון של ההתפכחות. רק לפני חמישה חודשים, עברנו בחירות, במסגרתן
הענשנו ללא רחם שתי מפלגות: "הליכוד" ו"שינוי" שלא פעלו בצורה נכונה, וטיפחנו
הבטחה חדשה, על תנאי, מנהיגות עם שם מרהיב: "קדימה".
שנת 2006 הייתה צריכה להיות שנת המפנה לטובה. וקרה - ההיפך. הנבחרים אינם מנוסים,
אינם מהירים בתגובותיהם, מחליטים החלטות שלא מביאות אותנו למטרה, אינם מקבלים
אחריות, ואינם מתקשרים באופן ישיר עם הציבור. זוהי אכזבה גדולה. יש לנו תחושה של
מפח נפש ותסכול.
וכך מסתופפת לה ההנהגה הנבחרת והמעט נפחדת בקריית הממשלה ומחכה לנס. לאיזה אירוע
בלתי צפוי וידוע שיסיט את האש מהם. סביב ההנהגה בקריה נאספים לאט מעגלי אזרחים
תמהים וכועסים שסוגרים על ההנהגה ודורשים את ירידתה מכס השלטון. התקשורת מביאה
את הזעם הגואה של הציבור כלפי הנבחרים. קולות הנגד הולכים וגוברים מיום ליום
והננזפים ממשיכים לשבת בקיפאון חושים ואינם עושים דבר.
מה בדיוק חושבים לעצמם ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל? האם הם חושבים שעוד זמן
קצר יישכח הכל? האם הם חושבים שהצעקה תתפוגג? האם אני צריך להבין שהרפיון והקיפאון
שאוחזים בהם כעת, ושאינם מאפשרים להם לבצע פעולות תיקון מהירות היוצרות את האמון
מחדש, זהו אותו רפיון וקיפאון שאחזו בהם בזמן המלחמה הארוכה? האם זוהי ההודאה
באשמה? ללא מילים?